<h1>ראב"ן — ב"ק</h1>
<h2>דף יט.</h2>
תניא ר' נתן אומר מניין לנושה בחבירו וכו'. וקיימ"ל כר' נתן, והני מילי בדליכא חששה כלל דילמא פרע ליה בע"ח דיליה, אבל היכא דאיכא למיחוש חיישינן ולא מפקי.
<h2>דף כא:</h2>
ר' עקיבא אומר כולם עדים ואין עד נעשה דיין, וכן הלכה דאין עד נעשה דיין בדאורייתא כגון דיני ממונות ודיני נפשות [ובעדות החודש], אבל בדרבנן כגון (בעדות החודש ו)בקייום שטרות עד נעשה דיין, והכי אמרינן בפרק שיני דכתובות [כ"א:]. הילכך דיינין שבא לפניהם דין שהן עדים בדבר אין יכולין לדונו, ואפילו אם ג' דיינין הן ואחד מהן עד כיון שנסתלק אותו העד אין השנים יכולין לגמור הדין דהא אדעתא דתלתא איתיבו להו וליכא אלא תרי.
<h2>דף לא.</h2>
הקשה לי חתני ר' יואל הלוי הא דאמר בפ' כיצד הרגל [כ"ב:] לא צריכה בגדי דחד ועבדא דחד אלמא מיתה לזה ותשלומין לזה פטור, ואמר נמי בפ' שור שנגח קמא [מ"ב.] אין אסון באשה יענשו יש אסון לא יענשו אע"ג דמיתה לאשה ותשלומין לבעל פטור, ובפ"ק דסנהדרין [י'.] אמרינן מיתה לזה ותשלומין לזה חייב בתשלומין. והשבתי לו כל היכא דחיוב מיתה קודם לחייוב תשלומין פטור מתשלומין כי הכא דהיצית בגופו של עבד ונתחייב מיתה ואח"כ נשרף [הגדי ו]הגדיש וכן הכה אשה ונתחייב מיתה ויצאו ילדיה דהם תשלומן, ואמר רבא [קי"ז:] הרי שהיה רודף אחר חבירו להרגו שיבר את הכלים פטור דכיון דחייב מיתה על הרדיפה פטור מתשלומין של כלים שמשבר אלמא חייב מיתה והדר תשלומין אפילו [בשני] בני אדם פטור, והא דסנהדרין מיירי דתשלומין ומיתה באין כאחת על ידי הזמת העדים הילכך היכא דבאין לו מיתה ותשלומין באדם אחד פטור מן התשלומין דקים ליה בדרבה מיניה במיתה ואם בשני בני אדם דלא קם על זה שחייב לו תשלומין בדרבה מיניה חייב תשלומין. וה[ד]תניא [כתובות ל"א.] הגונב כיס בשבת עד היה מגרר ויוצא פטור שהרי איסור גניבה ואיסור שבת באין כאחת, כיון דעל ידי הגניבה באת לו המיתה הוי כמו מיתה ותשלומין כאחד. והקשה לי חתני ר' שמואל שיחיה על פירוש זה הא דתנן בפ"ק דערכין [ו':] הגוסס והיוצא ליהרג לא נידר כו' ותניא בגמ' היוצא ליהרג שחבל באחרים חייב, אלמא אע"ג דמיתה קדים חייב. והשבתי לו מה ענין גיטין אצל פסחים, התם על העבירה שנתחייב בה מיתה לא נתחייב תשלומין ולהכי חייב לשלם, אבל בעבד וגדיש עבירה אחת הוא בשריפת העבד נשרף גם הגדיש הלכך פטור וכן ברדיפה שנתחייב מיתה נתחייב תשלומין הילכך פטור.
<h2>דף נט:</h2>
הקדש חמץ ושחרור מפקיע מידי שעבוד. הקדש הגוף שעשה שורו אפותיקי והקדישו למזבח אתי שעבוד הגוף של קדושת מזבח ומפקיע משעבוד הדיוט, וכן אם שעבד חמצו לגוי לפני הפסח כי מטו שש שעות אתי שעבוד קדושת איסור הגוף דחמץ ומפקיע מיד שעבוד הגוי, ושיחרור [עשה] עבדו אפותיקי ושיחררו אתי שעבוד קדושת הגוף שבא לקדושת ישראל ומפקיע מיד שעבוד של אפותיקי דהדיוט. ושלשתן קדושת הגוף אית בהו, דאיסור הגוף דחמץ הוי כקדושת הגוף, דאמר בכתובות [נ"ט:] קונם שאני עושה לפיך יפר ואמרינן היכי מצי למיסר (עליה) [עליו] מעשה ידיה הא משתעבדי ליה ואמר רב אשי קונמות קאמרת שאני קונמות כיון דאסרה מעשה ידיה בקונם והוי איסור הגוף הוי כקדושת הגוף ומפקיע מיד שעבוד הבעלים ואוסרה הילכך צריך להפר.
<h2>דף פב.</h2>
תניא ר' נתן אומר מניין לנושה בחבירו וכו'. וקיימ"ל כר' נתן, והני מילי בדליכא חששה כלל דילמא פרע ליה בע"ח דיליה, אבל היכא דאיכא למיחוש חיישינן ולא מפקי.
